חמלה, תמיכה , הכלה, כברכות בחיינו.

לאחרונה, קראתי את ספרה של ויקטוריה היסלופ , "האי של סופיה", העוסק בחייהם של מצורעים, באי כרתים, טרם הומצאה התרופה להדברת המחלה. מדובר באי ספינלונגה, אליו היו מוגלים  מצורעים ,  לכל ימי חייהם. ציפיתי לספר כבד, מדכא המתאר את אותם אלה שנתפסים עדין בתודעתנו , כעלובי החיים, כאשר  הצרעת, בהקשריה התנ"כיים מהדהדת עדין בראשנו גם היום.

אינני באה לבקר ספרותית את הספר, שאולי לא יזכה בפרס נובל לספרות, אך אני מציעה לקחת אותו כמשל ואת דמויותיו כמנוף להתבוננות גם על חיינו אנו. אין בספר אולי להטוטנות ספרותית,דימויים מורכבים, או רבדים נסתרים מהעין, אך עדיין יש בו אמת פשוטה ובעיקר, אני מצאתי אותו כספר מרתק, שקשה להניחו מהיד, המעמיד מראה מול פנינו  ומציע לנו להתבונן בחיינו ביתר תשומת לב.

הספר עוסק בעיקר, בסיפורן של שתי נשים חזקות, עוצמתיוֹת ובעיקר אמיתיות.בחייהן- לפני ואחרי שהצרעת פוקדת את חייהן. אנו מגלים לאורך הספר את  תעצומות הנפש ואת ההבנה, שיש לפני אך יש גם חיים אחרי, ובעת  שדלת נסגרת, אחרת נפתחת במקומה, אם רק נתאמץ לראותה. הספר פורש לפנינו את החיים הקשים, אך גם העשירים באי המצורעים ספינלונגה. אני נחשפים לרב- גווניותה של הנפש ולתעצומות הנפש של האדם,ויכולתו לפתח לו חיים מלאים ועשירים דווקא במקום שכזה.ומאידך אנו נחשפים לכוחה של הבערות, אי -הידיעה והפחד המיתי מפני המחלה. הפחד הוא פחד קמאי, אך  זהו גם הפחד מהשונה מהאחר. מאידך קיים בספר כוח מופלא של חברות אמיתית, תמיכה , הכלה וגם אהבה. ואהבה פנים רבות לה. זאת האהבה שמעניקים חברים האחד לשני גם ברגעי שבר ונפילה, בעיקר אם הם חברים אמיתיים ולא, רעים להתרועע. זאת אהבת אב לבתו, ובת לאביה, כשבצידן אחריות מרובה. זו אהבת הדודה לאחייניתה (היתומה) וגם כמובן אהבת גבר לאישה, גם אם  היא  נתונה כרגע  במצוקה נוראית. הספר ואולי גם החיים מציעים את היכולת לראות מעבר לכך.כמובן, שמדובר בספר, דמויותיו פיקטיביות, אך אני בוחרת לקחת את כל המסרים הללו כמשל.

ולמה כוונתי? - כמה פחד קיים עדיין בחברתנו, מהשונה, מהאחר. בכמה דעות קדומות, מצויד כל אחד מאיתנו. כמה קל לנו לקבל את הדומה, ולהסתייג מהשונה. וכאן אני רוצה להציע אופציה קצת אחרת. אולי ברוח הדברים שלקחתי מהספר- יכולתך לקבל את השונה ממך, אינה עושה אותך למזדהה עמו.בחברהשלנו ואפילו בביתו של כל אחד ואחת יש דעות שונות, אנשים שונים. העובדה  שנפתח את לבנו  להכיל את האחר, עדין אינו עושה אותנו למזדהים, עם דעותיו ועמדותיו. ניתן לחיות בשלום ובשקט בחברה בכלל- ובבית בפרט, במקום בו קיימת פתיחות, יכולת קבלה והכלה של האחר. עולמנו יהיה מורכב יותר, מסובך , אך עשיר פי כמה. לפעמים בחיים, ואני משערת שזה קורה לכל אחד, בשלב כלשהו, אתה חש שאתה בבור תחתיות ממנו אין מוצא. לפעמים עובדות אלו נכונות, (רפואית, מקצועית או מכל סיבה אחרת) , אך עדיין אם תרכז את כוחותיך לכיוון אחר, תגלה, שדלת אחת נסגרה , אך אחרת נפתחה במקומה, ואם רק תכוון את עצמך לכך, תגלה עולם ומלואו. ולכן תמיד חשוב לפקוח את העיניים, את הראש ובעיקר את הלב,  גם לאפשרות אחרת מזו שציפית לה. כשאני עוקבת אחר הספר כמשל, אני רואה את כוחה של החברות. חברות אמיתית הקיימת בכל עת ובעיקר בעת צרה. איך היו כותבים בימי ילדותנו בספרי הזיכרונות- " לא כל הנוצץ זהב הוא, ולא כל ידיד אמיתי הוא, כי זהב באש יבחן וידיד בעת צרה."כמה נכונה האמירה הזו. היכולת שלנו להכיל את האחר, לקבלו כמות שהוא תמיד. לתת מעצמנו , וכמובן לקבל  בחזרה. זו כוחה של הסולידאריות החברתית. להקשיב באמת למי שצריך. לא רק לשמוע. אלא להאזין לדברים, גם אלה שאינם נאמרים, להתכוונן לכך גם בנימי הנפש הדקים ביותר. את כוחה של חברות אמיתית קשה לשבור. ואני מדברת על חברות, שהיא מעל ומעבר לאינטרסים צרים. חברות שהיא כוח מחזק ובונה- לכזו ששמחה עמך בטוב ותומכת ברע. מי שיש לו חברות שכזאת, והוא יודע להעניקה אין ספק שבורך.

הספר מעלה עוד נושא שולי לכאורה. כוחו של החיבוק. איני מדברת על החיבוק הארוטי, אלא חיבוק, כמו זה שמחבקים הורים ילד ואחר כך אותו  הילד מחבק את ילדיו. זהו חיבוק תומך, מזין, נותן כוח ומכיל. כמה כוח ואנרגיות חיוביות עוברות דרך מגע שכזה, כמה כוח הוא נותן. כמה אתה מתגעגע לחיבוק שכזה, כשהוריך כבר אינם בחיים, שכן אתה יודע, שמעטים הם אלה שיוכלו לתיתו לך ואתה יכול להעניקו  בהמשך לילדיך. ואני אומרת בהקשר זה אל תקמצו בחיבוקים. יש בהם הרבה יותר אנרגיה ממה שאתם משערים. סיפר לי פעם רופא ילדים, שנעשה מחקר לגבי ילדים שגדלו בבית חם תומך ומחבק, ומנגד ילדים שגדלו בבית יתומים ללא מגע קרוב ומכיל שכזה. התוצאות היו מדהימות. הילדים שנעטפו באהבה- בחיבוק התפתחו טוב  פי כמה במדדי גובה, צמיחה והתפתחות. כך שאין זו עובדה סתמית. לחיבוק יש הרבה כוח. העניקו אותו בנדיבות למקורביכם וקבלו אותו בחזרה.גם בחיבוק יש ברכה מרובה.

הייתי רוצה לפתח דיון קצר בנושא החמלה.חמלה היא היכולת לתמוך באחר, גם בשעה שאינו במיטבו,  כשהוא בשפל. כמה מאיתנו נכונו בתכונה זו באמת?!  ואתן פה דוגמא מעשית, ממשהו שנתקלתי בו.היחס לקשישים סיעודיים בבתי האבות. עובד שם צוות , שעושה בגדול עבודת קודש. איני מכירה רבים, שהיו מוכנים להתחלף עמם (בעיקר ששכרם כה זעום). הם רוחצים, מטפלים , וגם מאכילים ועוסקים גם בנושאים אינטימיים יותר של הקשיש. אכן, מרבית הקשישים במצב זה אינם צלולים דיים להבין את המתרחש סביבם.אך  הצוות שעבודתו קשה ללא ספק, אינו עושה אבחנות. גם  במקרים בהם ישנו קשיש צלול ובהיר לגמרי במחשבתו, שגופו כשל. הם נוהגים לדבר אליו כאל תינוק מפגר, בלשון מתוקה, וצייצנית, משל היה בן שנתיים ולא בן 82. כמה השפלה יש בדבר כזה. אין כאן כל חמלה.  כשזקן שכזה, מבקש שיתייחסו  לבקשותיו, ובמקום זה אומרת העובדת, מייד אבוא, וממשיכה לרכל עם חברתה.במקרה שכזה  את מקום החמלה ממלא  ביזוי עמוק של כבוד האדם. ואני שואלת שוב , היכן מצויה החמלה?!  החמלה מצויה , ביכולת שלנו לראות מעבר. מעבר לאדם הזה, שהוא שבר כלי, מעבר למראה שלו כרגע, מעבר ליכולותיו הפיזיות. לזכור שהוא אדם , שהיו לו חיים, שהיה לו עבר, יתכן שעתידו קצר ולוט בערפל. אך כאן מקומה של החמלה. ומי שיש לו יכולת שכזו והיא נדירה בהחלט, הרי הוא מבורך. ברצוני לפתוח כאן עוד נושא המופיע בספר, כוחה של ההסתרה, ההדחקה, הסוד המשפחתי האפל. ככול שתתעלם ממנו, כוחו יעצים,ויגדל וישתק את חייך. תשקיע יותר אנרגיה בטאטוא מתחת לשטיח מאשר בחיים האמתיים. כוחו של סוג סוד שכזה הוא בהיותו משתק וגוזל כל אנרגיה חיובית. מאידך התמודדות ופתיחת הנושא, תביא להקלה וליכולת של כל הסביבה לעמוד מולו . לכן מוטב, לאוורר סודות שכאלה, מאשר לשומרם במרתפים אפלים.

ולבסוף הייתי רוצה לקחת את נושא המשל הזה צעד נוסף קדימה, לגמרי לא ברור בעלילה הזו, מי הם באמת האומללים והמסכנים האמיתיים. האם הם כל אותם אנשים נבערים, מוכי חרדה החיים חיים רדודים באי, או אותם מצורעים המנהלים חיים מלאים, עשירים וגם קשים במושבת המצורעים המנודה. מה שאני מנסה לומר הוא, שלא תמיד  מראה עיניים משקף את המציאות. לעיתים ואולי לרוב, מוטב לקחת התבוננות נוספת על המציאות, לראות שגם במקום בו יש קושי או חידלון, יכולה להימצא חברות אמת, תמיכה, אהבה והכלה.

אני מציעה לכם בחום לקרוא בספר הזה, כמשל על החיים ולמצוא בתוככם את כל אותם כוחות מופלאים של נתינה, אהבה והתבוננות בלתי שיפוטית על הסביבה. ואם הצלחתם בכך בורכתם.

מאחלת לכם הרבה יכולות של נתינה ואהבה. ובינתיים שאו ברכה.

שלכם

אסתי